משפחת כלי הקודש מתל אביב - מאמר ראשון

הזכרנו בעבר בבלוג, את ר' יעקב שלמה לוי ומפעלו המבורך, 'תל אביב של מעלה', לתיעוד פועלם וחייהם של הדמויות היהודיות שמילאו את תל אביב בימי היסוד שלה, ובעשרות השנים הראשונות של העיר.

הפעם, שלח לי ר' יעקב שלמה מאמר מרתק אודות משפחת וינשטיין, משפחת כלי הקודש של תל אביב ויפו.

דער תל אביב'ער שוחט

ר' אליהו וינשטיין, שוחט דמתא יפו תל אביב. האיש שחווה יותר מכל אחד אחר תקופות ותמורות ביפו תל אביב. אביהם של ר' נחום המוהל המיתולוגי ושל ר' ישראל, המחנך המחונן.

עוד ישנם אנשים הזוכרים קמעא את דמותו ההדורה. דמות ירושלמית טיפוסית עם כל הרמ"ח והשס"ה שלא חסר בה דבר. הוא עם הכובע הרחב בחול והשטריימל בשבת, וזוגתו הסבתא יונה טויבא עם השביס הירושלמי. כמין טריטוריה מאה שערים'ית בתוככי תל אביב העתיקה והותיקה. "לראות את הסבא ר' אל'ה ואת הסבתא בהדלקת נרות שבת – מחזה שלא מעלמא הדין..." מתמוגגים הצאצאים בזכרונות.

סיפורה של משפחת ויינשטיין, כמו סיפורן של משפחות רבות ביפו תל אביב דאז, החל בליטא והמשיך בעלייה נלהבת ארצה לירושלים עיר הקודש, ממנה ירדו מאוחר יותר לעיר החוף. אבל סיפור מרתק וייחודי הוא מאין כמוהו  - - -

משפחת "כלי הקודש" – יעקב שלמה לוי

במרכז ר' אליהו שו"ב, מימין בנו ר' ישראל המחנך, ומשמאל בנו ר' נחום המוהל

שתי תקופות בימי הבראשית התל אביביים

התקופה הראשונה בדברי ימי תל אביב, בימים שעוד היתה שכונות שכונות ביפו, היא התקופה שאותה כינינו בחוברת "תל אביב של מעלה" כ"תקופת הבראשית". זמנה של תקופה זו, בין שנות התר"מ המאוחרות, עת פרצו רבי אהרן שלוש, ר' שמעון רוקח ורבי זרח ברנט את הגבולות המצומצמים של היישוב היהודי ביפו, ויצאו למרחב בבניית השכונות החדשות שהיוו את הרקע להקמת תל אביב, ועד שנת תרפ"א, עת היו השכונות החדשות לעיר בפני עצמה וכשגל עלייה ענק שטף את הארץ והפך את העיר החדשה לבעלת רבבות תושבים.

הבדלים עצומים היו בין התקופה הבראשיתית לאלו שאחריה. הבולטת שבהן היא העובדה שבתקופת ראשונים זו היתה הארץ נתונה תחת שלטונו של הממשל הטורקי העייף, המנומנם והעצל, העריץ והמתאכזר של קידם ולא דחף שום יוזמה, ולהיפך. בעוד בתרפ"א כבר שלטו כאן הבריטים שקבלו את המנדט עם סיום מלחמת העולם הראשונה בתרע"ז.

אמנם, מבחינות רבות מאד נחלקת גם תקופת הבראשית לשתי תת-תקופות, הראשונה והשניה. והם מקבילות ומושפעות באופן ישיר מהתקופות המכונות בספרות ההיסטוריה [ובשרירות לב!] בשמות: "העלייה הראשונה" ו"העלייה השניה". בתזמון מפתיע נחלקות תקופות אלו גם מבחינת ההנהגה הרוחנית: בתקופה הראשונה עמד בראש העדה הרב הראשון, הוא הגה"צ רבי נפתלי הירץ הלוי זצ"ל, בעוד בתקופה הבאה מילא את מקומו הרב השני, הוא הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל שעלה הנה מבויסק שבליטא אחרי פטירתו של הרנ"ה.

שונות היו התקופות זו מזו בתכלית. לא הרי זו כהרי זו. אם בתקופה הראשונה היתה הקהילה במצב של היווצרות, התהוות והנחת יסודות, הרי שבתקופה השנייה, כאשר הכל עמד לכאורה על מכונו, נכונו לה ליפו התמודדויות חדשות מבחינת השמירה על רמת הדת שבה. הגורלית שבהן והמשמעותית ביותר, שהגרא"י קוק ניצב למולה ברגשות מעורבים, בתקווה מהולה בהרבה מאד כאב לב – היא גל העלייה הגדול מרוסיה ופולין, החל משנת תרס"ה, במה שמכונה "העלייה השניה". לפי ששונה היתה עלייה זו מקודמתה שינוי תהומי: בראשונה גדול היה מספרם של שומרי הדת והמסורת, וגם של יהודים שאף אם לא דקדקו בקלה כבחמורה אבל היו בעלי רגש חם ליהדות. אלה כאלה עלו הנה מתוך התעוררות של שיבה לציון.  העלייה השנייה לעומת זאת, למרות שרובה דמתה אכן באופיה האנושי לעלייה הראשונה, אבל גרעין חזק מתוכה ש"נתן את הטון" בחיים הציבוריים בארץ, מנה מספר לא מבוטל של כאלו שכבר ברוסיה התנתקו לחלוטין ממורשת בית אבא. הם עלו הנה בעקבות אכזבה מכשלון מהפכת הפועלים ברוסיה והפרעות שבעקבותיה, ושאפו ליצור "עולם חדש". השפעתם על עיצובה החילוני של האוכלוסייה בארץ עד לימינו אנו היה כבד משקל. זוהי תקופה שמן הראוי עוד להאריך בה, בעזר הנותן ליעף כח.

מי באמת הקים את תל אביב?

כאמור, מיעוט קטן מתוך אנשי העלייה השניה, היה לקבוצה תוססת, דומיננטית ופעילה שתפסה מקום מרכזי בעסקנות הציונית בארץ. בהמשך הדרך הפכו אלו למנהיגי היישוב ומייצגיו כלפי חוץ במה שהיווה את הגרעין הראשון של שלטונות המדינה לעתיד. עליהם נמנו אישים כדוד בן גוריון, יצחק בן צבי ומאיר דיזנגוף. הם, שלימים ישלטו על כל הנעשה כאן, כולל על התקשורת והעיתונות – הם שיצרו את המיתוס הגדול והאגדתי סביב פועלם הרב. כאילו הם ורק הם שבנו את ארצנו הקדושה והביאו לתחייתה. קבוצה זו חילונית היתה מכף רגלה ועד ראשה. מובן מאליו שבתיעוד ההיסטורי נמחק שמם של החרדים ושומרי הדת מכל עניין של בנייה ותקומה ביישוב המתחדש בארץ ישראל.

אחד המיתוסים המפורסמים שלהם הוא סיפור הקמתה של תל אביב, "העיר העברית הראשונה" שהוקמה, כביכול, בכדי  "להגשים את החזון הציוני" על ידי מאיר דיזנגוף וחבריו, ששים ושש המייסדים. "תל אביב היא המתנה הגדולה ביותר שנתנה לנו העלייה השנייה" מספרים לנו.

האכן?

ובכן – תלי תלים של כזבים מגובבים בסיפור זה. ראשית, כפי שכבר סיפרנו באריכות, ראשיתה של תל אביב לא בשכונת "אחוזת בית" היא שכונת תל אביב, כי אם ב"נוה צדק" ו"נוה שלום" שהוקמו בידי יהודים מירושלים ויפו שרובם היו חרדים ממש. שנית, "אחוזת בית" לא הוקמה כעיר אלא כשכונה נוספת ביפו, אם כי שכונה עם מושגים אחרים, רחבת ידיים ומפוארת בתים. רק לחלק ממייסדיה היה חזון של הקמת עיר שהתממש שנים לאחר מכן. שלישית, והעיקר: גם "אחוזת בית" לא הוקמה רק בידי אנשי "העלייה השנייה", חלק גדול מתוך התושבים בשכונה החדשה הגיע מתוך תושבי יפו הותיקים! לא זו בלבד, בניגוד לדימוי המיתולוגי של "מייסדי תל אביב" שמצטיירים כקבוצה חילונית מנוכרת לדת (דימוי שקנה לו שביתה גם אצלנו ומצא ביטוי גם במאמרים חשובים ביותר!), הרי שלמען האמת – לא מיניה ולא מקצתיה. מספר נכבד מבין 66 המייסדים נמנה על ציבור החרדים היראים לדבר ה'. חלקם מן היפואים וחלקם מהחרדיים שבאנשי "העליה השניה". היו שם גם אלו מן העולים ומן הותיקים שלא נחשבו לחרדיים במובן המקובל כיום, אבל היו שומרי תורה ומצוות במידה כזו או אחרת. דוגמא בולטת לכך הוא עקיבא אריה וייס ז"ל, המייסד האמיתי של העיר שדמותו נמחקה כמעט כליל. למרות שאי אפשר להגדירו כחרדי, הוא לא חבש כיפה בסתם יום של חול (בחוגים מסוימים התנהגו אז כך מחמת בושה מגויי הסביבה!) והיה ממייסדי גימנסיה "הרצליה", אבל היה שומר תורה ומצוות, עסק רבות בייסוד וניהול בית הכנסת הגדול ותמך כספית בתלמידי חכמים ירושלמיים שעסקו בתורת הרז.

לתאר את מייסדי תל אביב כמי ששאפו לייסד עיר חילונית ורחוקה מדת, הרי זו טעות מרה. זוהי פרשייה שמן הראוי היה לעסוק בה באריכות. נגע בה עמיתי הנכבד ר' ישראל קצובר בכתבתו הנפלאה "תל אביב העיר העשוקה" בחוברת "תל אביב של מעלה". עוד חזון למועד אי"ה. (אך זאת אספר, שכמה מחוקרי תולדות תל אביב שהפניתי אליהם את השאלה "כמה שומרי מצוות היו בין מקימי העיר?", נרתעו לאחוריהם כנשוכי נחש וברחו ממתן תשובה כמפני אש!)

בכתבות הבאות נתחקה על עקבותיהן של כמה מדמויות הפאר שהילכו ב"תל אביב הקטנה", מייסדי "אחוזת בית" שמבני אשכנז ומעדות המזרח, יהודים יקרים שהיו טובים לשמיים ולבריות. שמם חקוק באותיות של זהב בתולדות הבניין הרוחני והגשמי גם יחד של תל אביב העיר הגדולה.

ראשית, נערוך היכרות עם בני משפחת ויינשטיין, משפחת "כלי הקודש" של יפו תל אביב: השו"ב, המוהל והמחנך.

אבי המשפחה: ר' יעקב צמח ויינשטיין (קמניצר)

איש נכבד ובעל בעמיו היה ר' יעקב צמח ויינשטיין שעל שם עיר הולדתו כונה לימים בירושלים בשם "ר' יענקל קמניצר". בעודו צעיר לימים, בהיותו בעל מרץ ויזמה החל לעסוק בחקלאות ומאוחר יותר פתח עסק עצמאי של בית משרפות יי"ש. כיון שבאה שנת תרל"ג ואך החלו ניצנים ראשונים ממש של התעוררות לעלייה ארצה בליטא, גמר ר' יעקב צמח אומר בנפשו לקום ולעלות ציון. מאומה לא חסר לו, פרנסה היתה לו בשפע והוא היה נכבד בקהילתו, אבל רוח של אהבת ארץ ישראל הביאתהו למכור את עסקיו ולעלות הנה.

באותה שנה, יחד עם בניו שעוד לא נישאו: שלמה, שמחה ואליהו ובתו רבקה, נסעו לעיר החוף, עלו על ספינת מפרש רעועה והפליגו ארצה. בניו האחרים של ר' יעקב קמניצר, ר' ישראל וועלוועל ור' זימל שכבר נישאו באותה העת, שמו פניהם לאמריקה.

חדשיים ימים הטלטלו בני משפחת ויינשטיין בדרכים, ביבשה ובים. לא אחת נקלעה הספינה לעין סערה וחישבה להשבר. טלטולי הדרך וסערות הים היו קשים ביותר. בכל זאת לא רפתה רוחם עד שבסופו של דבר זכו להגיע ארצה ולעלות ירושלימה.

אליהו, הבן, היה אז בן שבע שנים. באווירתה הקדושה והקסומה של ירושלים דאז נכנס לשקוד על תלמודו ב"חדר" ובישיבה. ברוך כשרון היה ומתמיד גדול וצמח לתפארת כצורבא מרבנן ששמו הולך לפניו. בתר"מ נלקח אחר כבוד כחתן לבתו של רבי שלמה זלמן ויספיש. יונה טויבא, הכלה המהוללה, נודעה בצדקותה וחן הליכותיה. אמרו עליה שהיתה סורגת ח"י יארמולקות של צמר מדי שבוע ומוכרתן, ואת הכסף היתה מחלקת לצדקה, כל זאת כדי שתיעשה המצוה כולה על ידיה.

בשנה שקודם לכן, היא שנת תרל"ט, נעשה הנסיון הראשון של בני ירושלים לצאת וליישב פינות נוספות בארץ הקודש ולעסוק במלאכת האדמה, לאכול מפריה ולשבוע מטובה ולקיים בהידור מצוות התלויות בה. בשנה ההיא רכשה האגודה הירושלמית "שבת אחים" כברת ארץ אצל נחל הירקון, על אדמות "אומלבס" והקימה את המושבה "פתח תקוה" (יחד עם ר' זרח ברנט!).

ר' יעקב קמניצר שחדור היה באהבת הארץ וגם בעל נסיון בחקלאות עוד מליטא קפץ על המציאה כמוצא שלל רב. עוד תקופה קודם לכך ניסה לשלוח ידו במקצועו הקודם. עמד ופתח בירושלים הצפופה בית משרפת קטן ליי"ש, אבל הביקוש הדל לא הצדיק את אחזקת ה"מפעל". אחר כך הצטרף לקבוצתו של ר' יואל משה סלומון שניסתה לרכוש אדמות בסמוך ליריחו בכדי לייסד שם מושבה חקלאית יהודית. אבל נסיון זה לא צלח וכל תוצאה מעשית לא יצאה הימנו. הקמתה של פתח תקוה היוותה עבורו הגשמת חלום נושן. יישוב ארץ ישראל בצורה הפשוטה ביותר. בשנת תר"ם חבר אל המתיישבים.

ר' יעקב צמח שהיה אחד החברים באגודת "שבת אחים" בנה לעצמו את אחד הבתים הראשונים במושבה. הוא היה לחקלאי ויחד עם זאת רכש לו עדר קטן של צאן ובקר והיה רועה את עדרו באחו שעל גדות נחל הירקון. מאושר היה ר' יעקב צמח ויינשטיין במצבו זה אבל לא ארכו ימי אשרו. מחלת קדחת קשה תקפה את כל בני היישוב וכמעט שלא החריבתהו. גם ר' יעקב חלה קשות ונאלץ לחזור ירושלימה בחוסר כל ובשברון לב. כל ימיו מתגעגע היה לאותה תקופה קצרה וספוגת ניחוח קדומים. יחד עמו חזרו לירושלים בנו ר' אליהו שהספיק לעסוק גם הוא בחקלאות באותה תקופה ובתו רבקה. בניו ר' שלמה ור' שמחה שרדו את תקופת התלאות, וכאשר קמו שרידי המושבה והקימו שוב את "פתח תקוה", נמנו הם על המייסדים הראשונים.

מאותו היום שוב לא עסק ר' יעקב צמח בשום מסחר או מלאכה, התמסר כולו ללימוד תורה ולהקנייתה לאחרים עד לפטירתו, בן שמונים ושתיים, בתרס"ו.

לר' אליהו השקדן ששב לתלמודו ביתר שאת ויתר עוז, נועד תפקיד אחר - - -

ר' אליהו: שו"ב לקהילה הקטנטונת ביפו

באותה העת, בשנת תרמ"א, החלה הקהילה האשכנזית הקטנטנה, הדלה והדלילה ביפו, לקרום קצת עור וגידים בזכות גלי העליה מרוסיה וגלילותיה שהחלו שוטפים את הארץ, ("העליה הראשונה"). אחרי שנים רבות של היטמעות יחידים בתוך הקהילות הספרדיות החל מתרקם גרעין אשכנזי כלשהו. על אף ש"מנין" לתפילה עדיין לא היה דבר מצוי... כעת הוצרכו לראשונה לשוחט משלהם שישחוט ויבדוק כמנהגי קהילות האשכנזים. עמדו קצת עסקנים שביניהם ושלחו בקשה לקהילת ירושלים כי ישגרו אצלם שו"ב מוסמך.

משכך, נתן ראש הישיבה את עיניו בתלמידו ר' אליהו ששקד בהתמדה רבה על תלמודו. מוסמך כבר היה למלאכת השו"ב לכל פרטיה ודקדוקיה לפי שגם אותה למד בתוך לימודיו הרבים. ומי כמוהו בעל אופי נמרץ ואומץ לצאת למקומות חדשים. עמד והטיל על כתפיו את התפקיד והשליחות. כך היה רבי אליהו ויינשטיין לשוחט האשכנזי הראשון ביפו ובעצם בכל היישוב החדש.

בתעוזה ובאומץ בלתי רגילים, מתוך תחושת שליחות ואחריות הגיעה משפחת ויינשטיין הצעירה ליפו הישמעאלית שיהודים בה מעט ואשכנזים – קורטוב. מי יוכל לשער את גודל רוחו של האברך הצעיר בן העשירים– הוא היה מטופל אז בשלשה עוללים: נחום, ישראל והניה דבורה – שעזב את ביתו ואת בית מדרשו ויצא לגור ביפו הרחוקה, הדחוסה, המזרחית והמהבילה?! מי יוכל לתאר את עזוז נפשה של הצדקת הצעירה שיצאה מתחת סינרה של אמא לגור בקומה שמעל בית המרחץ, ה"חמאם" התורכי?! ללא חברה, ללא איש ממשפחתה (ובלי טלפון...), נתונה בפחד ואימה מהישמעאלים היפואיים – בעברה ברחוב היתה מתעטפת ברעלה כמנהג המקום, מחשש עינא בישא – לא רפתה רוחה ולא נשברה רוח בעלה. איתנים בדרכם נותרו לגור ביפו, זוג צעיר אשכנזי יחיד בעיר, בכדי לזכות את ישראל באכילת בשר כשר למהדרין.

לא קלים היו חייה של משפחת ויינשטיין ביפו. העניות היתה מנת חלקם אבל יותר מכך נתונים היו פעמים הרבה בסכנה של ממש. משחטה יהודית לא היתה אז וסדר השחיטה היה מתנהל כך: הקצבים הערבים היו קונים בהמות ומזמינים את השוחט היהודי לשחוט אצלם ב... פרדס, בעוד הם עומדים ומשגיחים על עבודתו בשבע עיניים מזרות אימה וחיל. בשעת בדיקת כשרותה של הבהמה היו עומדים ומזעיפים פנים כנגדו. ולא פעם ולא פעמיים, כאשר הטריף בהמה והסביר לקצב הערבי כי אי אפשר למכרה ליהודים, הניף הלזה גרזן ממעל לראשו ואיים לרצחו נפש. זקוק היה לעוז רוח בלתי נדלה בכדי שלא להרתע – ואכן נתברך בגבורת נפש ולא נסוג אחור. במסירות נפש הגן על שמירת הכשרות.

אמנם, כמה שנים נמשכו ימי בדידותם הנוראה, עד שהתגברו גלי העלייה. אם כי לכלל ירושלים לא הגיעה יפו מעולם אבל המוני העולים מרוסיה הפיחו חיים חדשים בעיר. וכזכור – לא חלפו הרבה שנים עד שהגיע רבי נפתלי הירץ הלוי לכהן כרב, והוקמה "עזרת ישראל" של ר' שמעון רוקח והירושלמיים, וקמו "נוה צדק" ו"נוה שלום" וקמה קהילה אשכנזית מסודרת. ויהי ר' אליהו מנשואי הפנים שבקהילה.

כיון שבא רבי נפתלי הירץ לכהן כרבה של יפו דבק בו ר' אליהו בכל לב, וגם מלאכת השחיטה והבדיקה שלו נכנסה תחת פיקוחו של הרב. הוא היה מבאי ביתו הקרובים וידידות עמוקה היתה ביניהם למרות שר' אליהו היה צעיר הימנו. הרבה מן המשותף היה במסלול החיים של שניהם: ליטא – ירושלים – יפו. הקרבה ביניהם היתה הדדית ורבי נפתלי הירץ העריץ עד מאד את השוחט המסור שלו.

כאשר נבנתה "נוה שלום" (בידי ר' זרח ברנט, ליטאי ירושלמי אף הוא!) ורבי נפתלי הירץ עבר לגור בה בתור הדייר הראשון, מיהר ר' אליהו לבוא בעקבותיו והיה לאחד התושבים הראשונים בשכונה. הוא התגורר עם משפחתו שהלכה והתרחבה ברחוב חברת ש"ס. המעבר ל"נוה שלום" היווה עבורם יציאה מאפילה לאורה ומחשכת החיים ביפו הערבית הצפופה והמצחינה, לשכונה יהודית מרווחת ומאירת עיניים. ר' אליהו חפר באר בחצרו ומצא בה מים חיים וטובים לשתיה, שמשך רבות בשנים היו שואבים הימנה (חינם אין כסף, כמובן!) רבים מן התושבים. "נוה שלום" היתה עד מהרה לעיירה יהודית טיפוסית על כל המשתמע מכך. בכך הכירו גם הרועים הערביים שסיפקו את תצרוכת החלב ליהודי "נוה שלום". הם היו באים עם עזיהם לרחובות השכונה וחולבים אותם לעיני היהודים, "ישראל עומד על גביו".

*

אפס, הסכנה עדיין לא חלפה.

 באחת הפעמים, כאשר איימו הישמעאלים לרצחו בדם קר אם לא "יכשיר" את הבהמה, קצה נפשו במצב המסוכן הזה והוא גמר אומר בנפשו לקום ולחזור ירושלימה. הרי בכל מהותו ועד סוף ימיו היה ירושלמי בכל רמ"ח ושס"ה. באותה העת חזקו עליו הפצרותיהם של האב"ד רבי נפתלי הירץ ושל ראש הקהל  ר' שמעון רוקח והוא ניאות להמשיך ולעמוד על משמר הכשרות ביפו העיר. אלא שכעת החליט שלא יתכן עוד למצב להמשך כמות שהוא. בכל כוח חינו והשפעתו הסביר – בערבית אותה הספיק ללמוד – לקצבים, את חשיבותה המכרעת של הכשרות ליהודים וגם את העובדה כי בעצם אינם מפסידים הרבה כשהוא מטריף והם מוכרים את הבשר באטליז לנכרים. הוא כבש אט אט את לבם והם נהגו בו מעתה כבוד רב. (ומשהונח לו מהם, לא היו לו עוד טרדות כי אם מהיהודים... שכן החיכוכים הקהילתיים הרבים שהיו מנת חלקה של יפו, ומריבות האשכנזים – ספרדים – מערביים והפרושים – חסידים, נסובו לא אחת סביב השחיטה וה"ג'אבילה", מס השחיטה. כך, ששלא לרצונו נקלע ר' אליהו לא אחת לעין הסערה...)

בר לבב

בעל נפש רחבה וטובה היה רבו אליהו ומרבה בעשיית חסד לכל יציר נוצר. הוא היה אהוב ונערץ על כל רואיו.

עוד בשנים הראשונות שלו ביפו, עם התרחבות גלי העלייה, מצא לו ר' אליהו כר נרחב חדש לפעולות החסד שלו. העולים מגיעים היו לנמל יפו, רובם בדרכם ירושלימה. בדרך כלל היו נבוכים ומבולבלים באשר למציאת אכסניה מתאימה ביפו והתארגנות לנסיעה ירושלימה עם כל המטען. את המצב הזה ניצלו הרבה סרסורים יהודים מן הותיקים שניצלו את תמימותם ומבוכתם של העולים בכדי להוציא מהם ממון הרבה. ר' אליהו שכאב את המצב החל לפקוד את הנמל כל אימת שהגיעה ספינה עמוסת עולים יהודים, היה מקבל את פניהם בסבר פנים יפות ובחמימות ומשיב את נפשם בעצם הדבר שראו מולם "א היימיש פנים" בארץ החדשה. אחר כך היה מדריכם נכוחה בצעדיהם הראשונים בארץ הקודש ולא אחת אף איכסנם בביתו הדל. הפקידים הטורקים החמדנים לא ראו בעין יפה דווקא את פעילותו, ברצותם בהמשך פעילות הסרסורים הותיקים שנתנו להם חלק יפה ב"בקשיש". עמד איפוא ר' אליהו ובאמצעות שני אחיו האמריקאיים, ר' זימל ור' ישראל וועלוועל הצליח לסדר לעצמו פספורט אמריקאי. כעת מוגן היה ע"י הקונסול האמריקאי שישב ביפו וידי הטורקים קצרו מלפגוע בו. הוא יכל מעתה לנהל את פעילות העזרה שלו בנמל באין מפריע.

מקומו של ר' אליהו שמור היה לו תדיר בכותל המזרח של קהילת יפו. כשבא הגרא"י הכהן קוק זצ"ל לכהן פאר כרב העיר והמושבות על מקומו של רבי נפתלי הירץ הלוי זצ"ל, נעשה ר' אליהו מבאי ביתו אותו היה פוקד לעיתים קרובות לשם פלפולי דאורייתא ומו"מ של הלכה. למשך זמן אף שימש כמזכירו האישי.

מבוני "אחוזת בית"

בשנת תרס"ט, הקימו כמה מבני יפו את חברת "אחוזת בית" לשם הקמת שכונה חדשה ומפוארת בצפון מזרח העיר, לא הרחק מ"נוה שלום". באותו היום נכנס הביתה בסערה רבי ישראל, בנו של רבי אליהו ומי שהיה מטובי המחנכים ביפו וקרא בהתלהבות: "מ'גייט בוייען א יידיש שטעטל!" עומדים להקים עיירה יהודית! ואכן, ר' אליהו השו"ב, בניו ר' נחום המוהל ור' ישראל המחנך וגם חתנו ר' משה רסקין היו מראשוני המייסדים ובוני הבתים בעיירה היהודית" שהיתה לימים לתל אביב רבתי. את בתיהם בנו ברח' לילינבלום 18-20. (רק משום מה נשמט שמו של ר' אליהו מאנדרטת ההנצחה של המייסדים הכוללת רשימה בלתי מוסמכת באופן מוחלט!)

*

כל ימיו היה ר' אליהו דבוק בלימוד התורה וכל רגע פנוי נוצל על ידו לשקידה בה. חברו באישיותו גם יחד מוח חריף ושכל בהיר ומיושב מחד, ואופי נעים, נינוח ואבהי מאידך. נעים שיחה היה. כיון שכך נעשה אבן שואבת לרבים שהיו מבקשים עצתו בכל מיני עניני דשמיא ועניני דארעא והיה היה מייעץ ומדריך ומכוין ומשיב מתוך רגש אבהות עמוק וחם. בני יפו ואחר כך תל אביב ראו בו דמות שריד לדור קדומים, זמורה ירושלמית שניטעה באדמת החוף ולא נס ליחה ולא נמר טעמה. הוא נערץ על הכל. עוד בצעירותו הגדירו יפה האב"ד רבי נפתלי הירץ בכתבו עליו, כי "הוא אינו רק שו"ב מעולה המסור בכל לב לתפקידו ולקהילה, כי אם ידיד נפש וחבר לכל נברא בצלם".

דמותו הצנועה והתמימה של ר' אליהו העניו שהרבה לתת צדקה בצנעא, שימשה מגדלור לכל סביבותיו.

חלפו שנים. מול עיניו של ר' אליהו הפכה יפו מקומץ יהודים לקהילה מאורגנת, משם לפינת יקרת של שכונות יפו היהודית ובראשן "נוה שלום" ואחר כך "אחוזת בית" שהוא היה ממייסדיהן. הוא זכה לראות איך קורמת יפו היהודית עור וגידים ונעשית לעיר של ממש ו"תל אביב" שמה. הוא שראה וסבל בגירוש הגדול של שנת תרע"ז, עת גירשו הטורקים את רוב תושבי העיר, ובהם בני משפחתו. והוא שראה בשיבת התושבים לעירם. הוא שחוה את פרעות תרפ"א וזכה לראות את תל אביב פורצת צפונה ומזרחה מתרפ"א ואילך, והאריך ימים עד שראה את תל אביב – העיר שאצל ערשה עמד – כשהיא עיר ואם בישראל בת למעלה ממאה ועשרים אלף תושבים.

כל אותם ימים ושנים לא נטש את תפקידו כשו"ב. עם התקדמות העיר כבר לא הוזקקו כמובן לחסדיהם של הישמעאלים ונבנה בית מטבחיים מסודר. עם הזמן נעשה ר' אליהו השו"ב לראש השוחטים בתל אביב יפו. ועם זאת נעשה לאב ולמדריך לפרחי השו"בים שבאו לקבל מפיו עצה והדרכה והוא היה נענה להם במאור פנים, בחן ובנעימות.

הצוואה:

בשנת תרצ"ז, כתב רבי אליהו צוואה לצאצאיו שהרי היא ספר מוסר כשלעצמו, לצד ההכנה הנפשית העמוקה שלו לקראת יומו האחרון, כפי שהיא משתקפת מבין השורות. הרי לפנינו קטעים מתוך הצוואה:

אגרת גלויה

אל כל בני משפחתי, באשר הם שם: שמעו יוצאי חלצי והאזינו לקח אביכם, אם נא מצאתי חן בעיניכם:

"היות וכל ילוד אשה הוא בן תמותה, והנני בא בימים ואינני יודע את קיצי עלי אדמות ואת מועד הקראי לשוב אל מכלאות הקדוש ברוך הוא, והואיל ואני עומד על סף מפנה קדוש בהווייתי, יש את נפשי לפענח לפניכם טרם הראותי את פני בוראי ביום אשרי, ובעודני מרגיש את עצמי צלול  דעה בחסד י–ה, את משאלתי האחרונה מאתכם, וזוהי גם צוואתה של רעייתי שותפתי תאריך ימים, אשר המריצתני במלחמת הקיום עד הלום, ואשר לוותה אותי במשך כל שנות הסבל והעוני והמורא אשר חלפו עלינו, בגדלנו ובחנכנו אתכם, ובעזרנו לכם ללחום את לחמכם ואת מלחמתכם... זהו רצוננו, ותצפנוהו היטב בקרבכם במשך כל ימי שהותכם על האדמה. "חזקו ואמצו בדרכי אל תורתנו הקדושה; היו ישרי – לב ויראי ה', שאפו אל הצדק, אל גמילות חסדים, אל שלוות הנפש, בלא חפזון, בלי רגזנות, ראו בטוב, אכל ושתה, קיימו מצוות, ואהבו לרעיכם כמוכם, איש את אחיו יכבד ויעזור לו בשעת דחקו, ואשה את אחותה תעודד ותאשר.

אכן יקירי! זהו שיא תשוקתנו בימי חלדנו, ולא כל שכן בעולם האמת, היינו, לראותכם מאוחדים ושופעי אחווה. מחמדי, שאו נא על נס את בקשתנו האחרונה אשר נשחרנה לעדי  עד: פרו ורבו וחיו בשלום, אל מריבה, אל קנאה! למען השם, למען תורתנו הקדושה, למען עמנו, ולמען שנינו אשר את כל חיינו הקדשנו לטובתכם, לטהורכם לגבי המקום ולגבי האנושות... גייסו את מיטב מרצכם ומאמציכם והרחיקו מאוהלכם מצת אחים, החדירו אל מושבנו בפמליא של מעלה קרני אושרכם וחדוותכם ממעשיכם הטובים, הרנינו את נשמותינו הקדושות בשמחתכם, בעזרכם אהדדי ובהתלכדותכם לגוש אחד בשעת הסכנה. יגיעכם ויזעכם יחדיו למען קיום התורה ופריחת עמנו בארצנו הקדושה, הם הם אשר ימתיקו לנו את החיים בעולם הבא. יבואו הימים המבורכים וימליצו מלאכי השרת ואראלי  על, על בנינו ובנותינו וזרעם אחריהם בפני הקב"ה על עמדתם הנכבדת בקרב הבריות, ואז תמלאנה נשמותינו רטט גיל.

והנה, חביבי, רצוננו כי תמשיכו את מסורתנו אחרינו, ותזכרו תמיד כי אבות אבותיכם היו צדיקים מופלגים ואנשי שם, ועל כן השתדלו להיות ראויים לשמם הטוב, פתחו וטפחו את אשר החילונו, בלי צרות עין, ואל תחמדו את אשר לזולתכם, שמחו בחלקכם וה' ירבהו. היו ברוכים! לישועתם קוויתי ה'!

ועל זה באתי על החתום, פה תל אביב, ביום ד', כ"ז בחודש אדר, תרצ"ז. אליהו בר' יעקב ז"ל וינשטין שו"ב ביפו ות"א." - - -

כעבור שלש שנים, בשנת ת"ש, אחרי ששים שנות עבודה בקודש, נלקח לבית עולמו האיש היחיד בעולם (!) שליווה את יפו – תל אביב עוד מטרם היתה בה קהילה ועד היותה לעיר רבתי עם. זוגתו הצדקנית מרת יונה טויבא ע"ה נסתלקה בתש"א. אחרי מיטותיהם צעדו למעלה ממאה צאצאים מעריצים שתמיד הרבו "לעלות לרגל" לבית הזיידע והבאבע. היה זה  מספר ענק של צאצאים בתל אביב דאז. צאצאיו לדורותיהם נושאים את שמו בכבוד עד עצם היום הזה.

תודתי נתונה לצאצאי המשפחה, שסיפרו לי את סיפור המשפחה, ומסרו לי חומר רב ותמונות

‫יעקב שלמה לוי‬
‫מכון "תל אביב של מעלה"‬
‫ת.ד. 455 ב"ב‬
‫פקס: 03-6180387‬
‫דוא"ל: ‪babad10@kavnaki.net‬‬