טעות קטנה טעינו בסופו של מאמרנו הקודם. כתבנו כי ר' אליהו ויינשטיין השו"ב היה – עם זוגתו – האיש היחיד בעולם שזכר את תל אביב מטרם היות ביפו מנין אשכנזי ועד להיותה עיר רבתי עם. ואיך זה שכחנו את בנו, רבי נחום המוהל?! איך לא הבחנו בילד הקטן שעודנו בן חמש הגיע עם הוריו להתגורר בין הישמעאלים, ושגר בה בעיר, למעט הפסקות קצרות, עד שבעים וחמש שנים לאחר מכן? והלא הוא, עוד יותר מאביו הספיק להכיר את כל חמשת תקופותיה של תל אביב! גם את תקופת התקומה והבנין שלאחרי השואה הנוראה.
רבי נחום ויינשטיין, מוהל דמתא תל אביב רבתא משך ששים שנה(!). האיש שתחת ידיו האמונות עברו למעלה מעשרים ושלשה אלפי תינוקות! ביניהם רבים מקוראינו היקרים, האוחזים בשעה זו את הגליון בידיהם!
וכלום נשכח את אחיו, המחנך הדגול ר' ישראל שהפליא עין כל בחריפותו ושנינותו?! * כתבה שניה בסדרה
נדודים בתפקידי קודש
כבן חמש שנים היה נחום הקטן בתרמ"א, עת עקרו הוריו מירושלים עיר הקודש ליפו עיר הרפש והזוהמה המזרח תיכוניים. הם מסרו נפשם בכדי שישמש אביו ר' אליהו כשו"ב העדה האשכנזית הקטנה שהלכה והתפתחה בצעדי ענק עקב גלי העליה הגדולים שהציפוה. כאשר עקרה משפחת ויינשטיין לירושלים, כאשר כבר סיפרנו, לא היה בה ת"ת ראוי לשמו ור' אליהו שכר בדמים מרובים מלמדים פרטיים שירדו במיוחד מירושלים ליפו כדי ללמד תורה לבניו. בשנת תרמ"ח, ונחום בן שתים עשרה, כבר נפתח ת"ת "שערי תורה" שעליו סיפרנו רבות, אבל עדיין היה בחיתוליו ולא היו בו כיתות מתאימות לגילו. נשלח איפוא נחום לפתח תקוה שם התגוררו דודיו, כזכור, ומשך שלש שנים שמע לקח מפי רבי ישראל צבי הכהן. רק במלאת לו ט"ו שנים שב ליפו, אז כבר היה "שערי תורה" מבוסס יותר ואף בחורים צעירים למדו בו. נחום ויינשטיין היה אחד מהם.
לא חלפו שנים רבות עד שהיה העלם לאברך. כמנהג הימים ההם נישא בצעירותו, בגיל שבע עשרה. הוא נלקח כחתן לאטיל ביילא, בתו של רבי יהודה לייב שפירא מחברון. ברוך כשרון היה. משנצרך לעמוד ברשות עצמו ולדאוג לפרנסת ביתו, למד מאביו את מלאכת השחיטה, ומרבי מאיר המבורגר המוהל הותיק את מלאכת המילה.
ר' מאיר המבורגר דנן – כבר סיפרנו עליו בכתבה הראשונה בחוברת "תל אביב של מעלה". ומה מפליא לראות איך משתלשלת והולכת מלאכת המילה מדור לדור. ממנו – המוהל הראשון ביפו – לר' נחום, המוהל הראשון בתל אביב, וממנו לצאצאיו ובראשם נכדו המוהל הבני ברקי הותיק רבי מאיר שקאל שליט"א וביתו אחריו!
בימים ההם, כאשר החלה ההתיישבות היהודית ברחבי ארץ ישראל, נזקקו היישובים החדשים ל"כלי קודש". נקרא איפוא ר' נחום בתר"נ למושבה החדשה "גדרה", שם שימש משך כחצי שנה כמוהל, שוחט, בעל תפילה ובעל קורא! משם נדד ללוד, שם התגורר מנין יהודים בלבד(!) בתוך ההמון הערבי. היו אלו עובדיה של טחנת קמח שהיתה בבעלות יהודית. גם שם שימש בכל.
לא היה תכלית בנדודים אלו. בשנת תרנ"א רכש ר' נחום בעשרה "נאפוליונים" את ה"חזקה" על משרת השו"ב בעיר רמלה. הבירה הישמעאלית של השפלה.
כשלש שנים התגורר ר' נחום ברמלה ושימש בכל תפקידי הקודש, שחט ומל ולימד את ילדי התושבים תורה. לא קלים היו החיים ברמלה, העיר המלאה ערבים וששימשה פרשת דרכים. בשהותו פעם בבית משפחת ר' שמואל סג"ל איש ראשל"צ שהתגורר אז ברמלה, חדרו גנבים עזי נפש אל החצר והחלו נוטלים מכל הבא ליד. היו אלו ימים שקודם הפסח ובחוץ היו כל הכלים החדשים ומוצרי החג. בני הבית הוכו אלם של פחד. לא היה כל טעם להתנגד. באותה שעה לא איבד ר' נחום את תושייתו, הוציא מתרמילו את השופר שהיה עמו ומאחד החדרים הסמוכים החל תוקע בו בקול רם ומהדהד. הקולות עשו את שלהם. הערבים נבהלו כהוגן והדמיון המזרחי הוסיף עליהם בעתה. הם השאירו את שללם כמות שהוא ומיהרו להימלט על נפשם. השופר ההיסטורי ההוא עדיין קיים, והוא נמצא אצל נכדי ר' נחום!
יכולותיו לשמש בכל תפקידי כלי הקודש שזקוקה לה קהילה מישראל עשו להן שם ובשנת תרנ"ה נקרא על ידי חברת יק"א לבוא ולשמש בקודש בקפריסין.
ומה לו ליהודי בקפריסין? חברת "אהבת ציון" הביאה אז כעשרים משפחות מאנגליה שרצו לבוא לגור בארץ אבות ולעסוק בחקלאות וכהכשרה מוקדמת הגיעו לקפריסין, שם הקימו מושבה ושמה "מרגוע – ציפלינג" ובה התאמנו בעבודת האדמה. שלש וחצי שנים שימש שם ר' נחום בקודש. סוף דבר לא צלח הנסיון, רוב המשפחות חזרו לארצן הרחוקה והמושבה חדלה להתקיים.
או אז בא הקץ לנדודיו של ר' נחום, הוא שב ליפו, עיר ילדותו, לגור עם הוריו ואחיו בעיר שבה עתיד הוא לעשות את למעלה מששים השנים הבאות. הבה לא נשכח כי בעת שובו ליפו עוד לא מלאו לו עשרים וארבע שנים!
יהודי יפו ידעו לנצל יפה את כשרונותיו של בן עירם השב לביתו. בשנת תרנ"ט נתמנה כמשגיח רוחני בת"ת "שערי תורה" שהיה בנשיאות ותחת פיקוח רבי נפתלי הירץ הלוי האב"ד. וב"שערי תורה" גם כיהן כמחנך בכיר אחיו ר' ישראל שעליו עוד נספר. כל אותה עת לא הניח ר' נחום ידו משאר מלאכותיו. עסק בשחיטה, שימש כמוהל – עם הזדקנותו של ר' מאיר המבורגר היה למוהל היחידי ביפו – והיה אחראי על העירובין בכל שכונותיה היהודיות של יפו, ובנוסף לכל אלו גם היה אחראי על סידורי חופה וקידושין.
עם הזמן, בפרט מתרס"ה, עת הגיעה העליה הגדולה (- "העליה השניה"), עזב את כל שאר עיסוקיו והתמסר למקצועו העיקרי: המילה. כל העול הוטל אל שכמו בהיותו המוהל היחידי בעיר, וגם מוסלמים עשירים היו מזמינים אותו למול את ילדיהם – כפי שלפני כן קראו למורו ורבו, ר' מאיר המבורגר – והיו משלמים שכרו ביד נדיבה.
בתל אביב
מאז תרס"ט, עת חברו בני משפחת ויינשטיין למייסדי "אחוזת בית" היא תל אביב והקימו את ביתם ברחוב לילינבלום, היה ר' נחום לדמות מרכזית ומוכרת בכל ההוייה התל אביבית. החל מימי תל אביב הקטנה ועד לשנות גדלותה. דמותו החביבה היתה נערצת על כולם, שופע תמיד טוב לב וחיוך, ומילתא דבדיחותא מרפרפת על שפתותיו. ארשת של נינוחות ויישוב הדעת על פניו והוא נכון ומזומן תדיר לכל מעשה חסד ועזרה לזולתו.
הרבה הרבה חלף על ראשו של ר' נחום משך כל שנותיו ביפו ותל אביב. במיוחד סבלו הוא ובני משפחתו בגירוש הגדול של שנת תרע"ז. היה זה בשלהי מלחמת העולם הראשונה כאשר השלטון העותומני הטורקי כבר הריח את ריחה של התבוסה המכרעת המתקרבת והולכת. בצעד של ייאוש ואכזריות גירש מיפו את כל תושביה היהודיים כמעט, בנימוק שיש ביניהם אזרחים זרים רבים והם עלולים לרגל עבור האוייב ולעמוד בקשר עם האניות שבים... כיון שכן נאסר עליהם להתגורר בעיר החוף והם נאלצו לעקור מבתיהם ולנדוד כפליטים לערים אחרות בפנים הארץ כפתח תקוה, ערי השרון וזכרון יעקב. היו ביניהם רבים שנאלצו גם לרדת מצרימה (כדוגמת הגאון החסיד רבי חיים נאה זצ"ל שהקים אז ישיבה באלכסנדריה!)
בימים ההם הורשו להשאר ביפו רק ר' נחום שקבל רשות מיוחדת בתוקף תפקידו, כדי לשמש כמוהל למשפחות בעלי המלאכה היהודיים שעבדו בשרות הצבא הטורקי. יחד עמו נשאר בנו יוסף חיים שהיה מסגר מומחה וידיו רב לו באחזקת ותיקון משאבות ומכונות. הוא הושאר בכדי לעזור לפרדסנים ביפו ופתח תקוה שהיו זקוקים תמיד לעזרתו. אפס, אם המשפחה מרת אטיל ביילא עם שאר הילדים, גלו בתוך שאר הגולים, תחילה לפתח תקוה ואח"כ לזכרון יעקב. שם התגוררו עם עוד משפחות רבות של מגורשים, עד לסיום המלחמה.
תקופת הגירוש היתה קשה מנשוא. ייסורים נוראים חלפו על ראשיהם של המגורשים. תנאי החיים והמגורים היו בלתי אנושיים לגמרי. הם נדדו בין אהלים ובין חורשות ושמחו כשהיה להם צריף ראוי לשמו. הרעב אכל בהם בכל פה ומחלות רבות השתוללו אז. כאלף וחמש מאות תושבים לא זכו לשוב הביתה באשר קיפדה הגלות את חייהם. קשה עד מאד היה מצבה של משפחת ר' נחום, שם נאלצה האמא המסורה לשאת לבדה בנטל מתוך נתק מוחלט עם בעלה. בכל זאת נשאה בעוז ובגאון, במסירות ובדבקות את העול על שכמה. הם התגברו על הסבל והייסורים ובסופה של המלחמה זכו לשוב הביתה לחיים ולשלום ולהתאחד עם האבא והאח. מצבם הגופני היה ירוד אחרי שנות רעב שכאלה אך עד מהרה שבו לאיתנם וניצבו עם כל תושבי יפו היהודיים בפני האתגר הבא שניצב בפניהם: היפרדות מיפו הערבית והקמתה של העיר היהודית תל אביב.
המוהל של תל אביב
עד לשנת תרצ"ג עת החלה העליה מגרמניה היה הוא המוהל היחיד בתל אביב. אבל גם אחר כך היו ידיו עמוסות עבודה. קשת המשפחות שהזמינוהו למול את ילדיהם היתה רחבה מאד. בין נימוליו היו מבני משפחות של רבנים ואדמורי"ם ועד משפחות אליטה שמאלניות, והוא מצא את הדרך להאהיב את התורה והיהדות על כולם. דבר מצוי היה אצלו שמל שלשה דורות, סבא, בנו ונכדו! הוא היה לדמות אגדית, משהו מן ההיסטוריה המהלך בין התושבים, והרבה סיפורים נכרכו בשמו.
אגדה אחת שנפוצה אז בתל אביב, למשל, היתה כי כל המזמין את ר' נחום לשמש כמוהל לבנו, מוצא אוצר מתחת לכרית התינוק... מה היה מקורה של אגדה זו? ר' נחום לא היה מבקש שכר אף פעם, כמובן. ובהרבה מאד מקרים, כאשר ראה כי אין זו משפחה אמידה – לא היה מוכן ליטול דמים אף כאשר נתנו לו. והיה אם בכח גדול דחקוהו ליקח, היה נוטל את ה"נאפוליונים" ותוחב אותם אל מתחת לכרית הרך הנימול... ובבואו למול אצל משפחות שידע מראש כי חסרות אמצעים הנה, היה מביא עמו מביתו יין, תרופות וחיתולים, ולא אחת אף כסף שאותו היה דוחף כדרכו, מתחת לכרית!
אף אגדות מסעירות יותר נכרכו בדמותו. בין דפי ההיסטוריה מצאתי את הקטע דלהלן הנראה ככתבה מעיתון שהתפרסמה בזמנו, הרי היא לפניכם ככתבה וכלשונה:
"אליהו הנביא נתגלה בת"א/ פלא שקרה בעיר העברית הראשונה בשעת ברית מילה/ ר' נחום וויינשטיין המוהל זכה לקבל את פני הנביא בביתו שברחוב לילינבלום"
מעשה זה הנדפס להלן – לא יאמן כי יסופר, ואלמלא היו האנשים חיים וקיימים, כי אז היו אומרים: אגדה יפה.
היה זה ביום רביעי לפני שבועיים ימים, בחנות הסנדלר ר' משה יעקב רביקוף ( - "הסנדלר הקדוש"), הגר ברחוב רב אשי פינת שבזי מול הקיוסק לעיתונים של מר לאפונשניאן. פתאום הופיע במרתף איש גבה קומה ויפה תואר, כבן 45, לבוש בבגדים נקיים, בעל הדרת פנים עטורות זקן ארוך ושחור. כשרואים אדם שכזה מעלים על הדעת את רוח השכינה. ואכן שכנה השכינה על פניו של האיש הזה.
האורח התנהג באופן מוזר. הוא לא דיבר מטוב ועד רע, אלא חלץ את נעליו, שהיו חדשות, והראה באצבעו על הסוליה. אך לקח הזקן את הנעלים בידו, הופיע בדלת יוסף מזרחי.
ר' משה יעקב! בקשה לי אליך! – קרא אל ידידו – עומדים לימול את נכדי ונחוץ לי מניין, אולי תבואו איתי?
ר' משה יעקב קפץ ממקומו וקרא: - ברית מילה? כמובן! נבוא כולנו.
כאשר השניים עלו לדירתו של המוהל נוכחו לדעת והנה האורח המוזר הולך בעקבותיהם. התחילו ההכנות לברית. פתאום לקח האורח עיפרון מעל המזנון, לקח את העיתון שהיה מונח על השולחן ורשם על שולי העיתון:
"אני נותן לירה בעד סנדקאות".
כמובן שהסנדקאות נמסרה לאורח בעל הזקן ההדור, ששילם מיד את הלירה. מיד אחרי גמר הברכות, פנה המוהל אל ר' משה יעקב ואמר:
- כדאי לבקש מאת הסנדק את כתובתו, יען כי לעתים קרובות מזדמנים לי הורים עניים, ואם האיש הוא להוט אחרי סנדקאות – יש והלירה שלו יכולה להציל נפש בישראל.
האורח רשם משהו ומסר את הפתקא. אחר נשק את המזוזה ויצא.
הנה הכתובת – אמר הסנדלר בהושיטו את הפתקא לר' נחום ויינשטיין. זה העיף עין ופניו חוורו.
מהרו ורדפו אחרי האורח! – קרא בקול רועד מרוב התרגשות. אך למרות המהירות לא מצאוהו יותר. האורח נעלם.
ר' נחום לא יכול היה להירגע והראה את הפתקא לכל הנוכחים. בפתקא היה כתוב: "פנחס יצחק זה אליהו".
אליהו הנביא זה היה. אליהו הנביא! אשרי לנו שזכינו לראותו פנים אל פנים! – קרא ר' נחום בקול נרגש.
אך בזה עוד לא תם המעשה:
כאשר חזר ר' משה יעקב לסנדלריה שלו, מצא את עוזרו הזקן, ופניו אינם כתמול שלשום.
"תאר לך שהאיש עם הזקן שנשאר פה הלך מבלי לשלם. אבל לפני לכתו הושיט לי את ידו לאות פרידה. ומיד הרגשתי מין מתיקות נשפכת בכל אברי. מין צעירות... ומיד נעלמו כל הכאבים בגב והרגל שלי מתנועעת באופן חפשי. הנה הבט!"
והזקן קפץ בשתי רגליו למעלה, התכופף בזריזות ויישר את גופו, ממש כאדם..."
עד כאן הסיפור כפי שמצאתיו, ככתבו וכלשונו!
*
עם השנים מל ר' נחום אלפים רבים של תינוקות. לא אחת ולא שניים היה מל כמה וכמה ילדים באותו היום. וכיון שבינתיים הלכה העיר והתרחבה והמרחקים שבין הבתים גדלו אף הם, היה מתעכב הרבה בהליכה בין ברית מילה אחת לחברתה.
כמנהג הימים ההם, היו רבים מה"עמך" מכבדים בסנדקאות את ראש העיר... מעמד זה היה שונה תכלית שינוי מכפי שהוא נראה כיום, כמובן. בפרט ראש עיר כמאיר דיזנגוף שרבים ראו בו כעין "אבי העיר" (ולשבחו יאמר שבשנות הגלות של יפו תל אביב עשה הוא רבות רבות למען אחיו הפליטים!), כך שעבור מי שלא חיפש דווקא סנדק ירא שמים מרבים, היתה בחירתו של ראש העיר בחירה מוצלחת ביותר. מובן איפוא שמאיר דיזנגוף ור' נחום ויינשטיין – הם היו מכרים ותיקים עוד מהימים שהקימו יחד את "אחוזת בית" - היו נפגשים רבות בשמחות ברית מילה.
והנה קרה פעמים רבות שנקבע זמן לברית, בני המשפחה הגיעו וגם הסנדק, דיזנגוף, ורק המוהל התעכב כיון שהתרוצץ עדיין בבריתות אחרות. פעם אחת פקעה סבלנותו של ראש העיר והוא סנט בר' נחום על איחורו.
"ומה אעשה שהעיר גדלה והתרחבה, ואוטו אין לי לנסוע ממקום למקום?!" השיבו המוהל.
"כאשר תגיע, ר' נחום, לתינוק העשרים אלף שיימול על ידך – תעמיד לך העירייה מכונית על חשבונה!" – הבטיחו דיזנגוף חגיגית.
אבל כשהגיע ר' נחום לתינוק העשרים אלף, כבר לא היה דיזנגוף בין החיים ולא היה מי שיעמוד מאחורי ההבטחה...
עשרים ושלשה אלף (!) ילדי ישראל מל ר' נחום משך כששים שנה ובשנת תשט"ז נפטר כבן שמונים בביתו הותיק, שברח' לילינבלום, מבתי "אחוזת בית", הבתים הראשונים בתל אביב הקטנה.
איך כתב המשורר:
"כך רבבה חלפה מתחת אזמלי /ורבבה נוספת שיירת עוללים/ שלום תינוק חמוד, זוכר אני את אבא/ יובל שנים חלפו, אז מלתי גם את סבא/ עוד אלף ועוד אלף, זקני הפך לבן/ אבל ידי בלי הרף שולפות את הנדן..."
[מתוך "שיר המוהל" על ר' נחום. "האור והקסם" מאת רוביק רוזנטל, תשס"ט]
"תל אביב של מילה"
אוצר בלום מבחינה היסטורית הותיר אחריו ר' נחום ויינשטיין המוהל. משך למעלה מחמשים שנה, ניהל פנקסים מסודרים של כל הילדים שנימולו על ידו, למעלה משתי רבבות. פנקסי המילה, ה"מוהל בוך" של ר' נחום, מרהיבים עין בסידורם הנאה. טורים טורים מסודרים ובהם נרשמו בשורות כל ילד, שמו ושם אביו, מקום המילה, תאריך הלידה ותאריך הברית. בשנים הראשונות נרשמו הפנקסים בכתב יד פשוט ואח"כ באותיות דפוס נאות. זהו נכס היסטורי בל יתואר. גם השלטונות הבריטיים בשעתו וגם שלטונות מדינת ישראל לכשהוקמה – הכירו בפנקסיו של ר' נחום כמסמך אמין בכל הנוגע לרישום תאריכי לידה בפספורטים ותעודות זהות. אישור בחתימתו של ר' נחום, עפ"י פנקס המילה שלו – התקבל ללא עוררין.
יש שם הרבה רישומים מעניינים. בשנים הראשונות נרשמו גם המקצועות של אבי הבן, ולא אחת גם סימני זיהוי נוספים, כמו למשל "חתנה של הקעכערין" (-טבחית) וכדומה. ניתן גם להבחין איך קשה היה עליו להסתגל לשמות עבריים חדשים. במקום אחד רשם "אליפעלער" – כנראה במקום אליפלט או משהו דומה. בין רבבות השורות נמצאים שמותיהם של אדמו"רים ורבנים וגם של אישים מפורסמים מסוג שונה לחלוטין. ראשי ממשלה, שרים ואלופים בצבא שר' נחום היה המוהל שלהם.
וכעת, יורשה נא לי לספר משהו בנימה אישית: פנקסי המילה נמצאים ברשותו ש לנכדו ממשיך דרכו של ר' נחום, הלא הוא המוהל המפורסם ר' מאיר שקאל שליט"א. במהלך החורף דאשתקד פנה ל"תל אביב של מעלה" ידידנו הרב אבישי אלבוים שליט"א מנהל ספריית הרמב"ם בתל אביב ובקשה – משאלה בפיו: לקראת שנת המאה לתל אביב יש את נפשו להעמיד בספריה כעין תערוכונת זוטא שתעסוק בדמות מסויימת או בפן כלשהו של החיים היהודיים השרשיים בתל אביב, והוא מבקש מאיתנו רעיון. הצעתי לפניו את ר' נחום ויינשטיין שאין מתאים ממנו. גם ממייסדי "אחוזת בית", גם דמות שליוותה את תל אביב לאורך כל הדרך, גם "כלי קודש" מוכר, וגם – יש מסמך תיעודי לתערוכה: פנקסי המילה.
ואכן, נפגשנו עם הרב מאיר שקאל והוא נתן את הסכמתו לסריקה ממוחשבת של כל דפי הפנקסים, מה שגם ישמר אותם לדורות וישמור את תכנם מפגעי הזמן. הפנקסים הובאו אחר כבוד לעירנו אשדוד, כאן נכנסו לתמונה חברי "מכון זכרון קדושי פולין" שאין כמותם לסריקה מקצועית, פרי נסיונם בהפקת התקליטור התורני "אוצרות התורה". הפנקסים נסרקו בזהירות ותוכנם נשמר בצורה דיגיטלית.
במחוה של כבוד, הכינו אנשי "אוצרות התורה" תוכנת חיפוש ייחודית המאפשרת לחפש שמות בתוך הספרים. ואכן בתערוכה שהרב אלבוים כינה אותה – במשחק מילים מבריק –בשם: "תל אביב של מילה" מוצג לדוגמא פנקס אחד, העתק מדוייק של אחד הפנקסים, ובנוסף על כך – תצוגה ממוחשבת של כל השמות שבפנקסים האחרים.
אסיים רק באפיזודה אחת על יהודי ישיש כבן פ"ח, שלפני שמונים שנה (!) עקרו הוריו דירתם מיפו למנהטן, ובעקבות התערוכה נודע לו סוף סוף אחרי שמונים ושמונה שנים, מי היה המוהל שלו - - -
החריף: רבי ישראל ויינשטיין
כמבין ערפילים צפה ועולה דמותו של בנו השני של רבי אליהו השוחט, הוא המחנך והפדגוג המפורסם, תלמיד חכם מופלג וחריף דעה, הרב רבי ישראל ויינשטיין ז"ל. צעיר היה מאחיו ר' נחום אך בשנה אחת ובעודו ילד רך כבן ארבע עקר עם משפחתו ליפו. בשנים ההם, בהעדר "חדר" מתאים כמעט ולא למד. בדלית ברירה העביר הרבה מזמנו בימה של יפו ולמד את מלאכת השחייה על בוריה, כולל התמודדות מול ים סוער וגלים זועפים. כיאה וכיאות לבעל מוח חריף שכמותו לא נתן למקצוע זה שישמט מזכרונו, ולימים עתיד היה להציל מטביעה בים נפשות רבות מישראל. כעבור כמה שנים התיישב ללמוד אצל המלמדים אשר הובאו ליפו במיוחד עבורו ועבור אחיו, ובהיותו כבר תריסר שלחו אביו אל עיר מולדתו, לירושלים, בכדי שילמד תורה ב"עץ חיים".
כשרוני היה מעבר לגדר הרגיל, מהיר תפישה וחריף מוח, בעל זכרון מופלא וגם שקדן ומתמיד כאביו ר' אליהו. מהר מאד השלים את החסר לו והדביק את חבריו לכתה בידיעותיו ולא חלפו ימים מרובים עד שעלה ונתעלה על כל בני כתתו. בהיותו כבן חמש עשרה כבר היו כמה מסכתות שגורות על לשונו על בוריין.
תקופה לאחר מכן שב ליפו ונעשה לתלמידו המובהק של האב"ד רבי נפתלי הירץ הלוי, הימנו קיבל רוב תורתו. וגם מפי הגאון רבי יחיאל מיכל הורביץ ששימש כדין בבית דינו של רבי נפתלי הירץ. רבי מיכל הורביץ ששב אחר כך לירושלים והיה לאחד מגדוליה, ובה נודע בכינויו "ר' מיכל דיין" נתן עיניו בתלמידו זה, וכעבור שנתיים שידכו לאחות אשתו חיה באביל. שלש שנים היה ר' ישראל סמוך על שולחן חותנו ר' יוסף הורביץ בירושלים ועלה ונתעלה בלימוד התורה וידיעתה ובתום תקופת ה"קעסט" שב ליפו ונעשה למחנך בתלמוד תורה "שערי תורה".
ואיזו רוח רעננה הכניס בין כתלי הת"ת! הוא היה בעל ידיעה רחבה והבנה בהירה יחד עם הסברה נפלאה ולשון לימודים והיה מרתק את תלמידיו ומכניס בהם אהבת תורה ויראת שמים. ובתפקידו זה כמחנך התמיד עד יומו האחרון למרות שהיה רב פעלים ועסקן נמרץ בעוד הרבה תחומים.
בכיתתו של ר' ישראל
כך מתאר סופר החבצלת רשמי ביקור בכיתתו של ר' ישראל: "ר' ישראל ויינשטיין מבאר לתלמידיו את התלמוד ותוספותיו ומסביר להם באופן כל כך חי ושנון...ופה שמעתי איך שהוא מלמד להם באופן כל כך חי ועליז כשעמדתי כמו שעה שלמה לא הרגשתי כי עומד אני זמן רב כזה..."
והנה לנו תיאור נוסף משל החבצלת שיש בו בכדי ללמד הרבה:
"ביום ב' י"ד סיון הייתי ביפו ולא יכולתי לצערי להשתטח על קברו של רבי ומורי הרב הגאון הצדיק והמקובל ה"ר נפתלי הרץ זצ"ל ביום פטירתו, והרבה נצטערתי מזה, וחפץ עז התעורר בי לתקן דבר מה בזכות רבינו ז"ל. אמנם חשבתי בי במקום ששרה רבינו כמה שנים ברבנות יזכירהו בפומבי, אך לא כן היה כאשר חשבתי, והנה לקיים בית ד' נלך הלכתי להחדר שהוזמנתי לבוא.... אחרי כן נאם המורה המצוין הרב ר' ישראל וינשטין, וידבר דברים חמים על דבר רבינו ז"ל, והנני להעתיק אך מעט כנים יקרים: היודעים אתם כי ביום הזה נפטר הרה"ג הר"ח מוולזין תלמידו של הגר"א ז"ל, ואדוננו מורנו הרה"ג החסיד והמקובל הר"ר נפתלי הרץ ז"ל. וכמו התלמיד הראשון היה האחד שהפיץ את רוח רבו ברוסיה, בהקימו את ישיבת ולזין שעמדה כמאה שנה, ויצאו ממנה גדולי הדור המלאים תורה ודעה גם יחד, והאירו את העולם בתורתן ובחכמתן, וכמו היא הפיח רוח חיים בתלמידיו להחיות את הארץ והם הם היו הראשונים בישוב ומהם נתרחב אח"כ הישוב בירושלם, - כן היה רבינו הרנ"ה ז"ל אחד מתלמידי הגר"א זצ"ל בתורת הנסתר. יותר ממאה שנה שתורה של הגר"א בנסתר היתה מונחת בקרן זוית ואין מי שישגיח בה, עד שקם רבינו הרה"ג הרנ"ה ז"ל ואסף ולקט את תורתו של רבינו הגר"א והאיר והעיר עליה באור שכלו הבהיר והזך. בן עשרים שנה כי היה כבר כתב על תורתו של הגר"א ז"ל פרושים וחדושים, וגם ראוי להזכיר כי חלה גם הוא מרב למדו ביערים בהחבא, וכמוהו הבסיס הראשון בישיבה של יפו, אין בית חסד טוב שלא יסד רבינו אז שלא נטל חלק בו, עשה ועשה בכל כחו לטובת היהדות בהישוב החדש. ואני – הוסיף הרב ר"י ויינשטין – אני אינני ראוי אמנם להקרא תלמיד מובהק, אבל הרבה הרבה קבלתי ממנו, הרבה פעל עלי, בכל פעם שהייתי מבקרו קבלתי ממנו דברים טובים. אתם תלמידי תוכלו להחשב כתלמידיו. שהמעט שקבלתי ממנו חפץ אני להשריש בקרבכם, והיום שבודאי יעלו הצדיקים בפמליא של מעלה למדרגה יותר נכוחה, שזה יום חגם בהלכם מחיל אל חיל כדעת חז"ל, ועלינו לשגר להם איזה מתנה לכבודם לזכר רגשותינו להם, ומה היא המתנה אם לא לחקות את מעשיהם הטובים, ועל כל נער ונער לקבל על עצמו ללמוד יותר ולהתרגל במדות טובות ונעלות ולאהב איש את רעהו, שהן הן מביאות את האדם לידי האושר האמתי והנצחי – " ועל החתום: אחד מתלמידי רבנו.
בשנת תרס"ה נפתח ביפו בית הספר הדתי "תחכמוני" שאמנם לא הגיע ברמתו הרוחנית ל"שערי תורה" אבל היה בו משום מענה למשפחות מודרניות יותר. האב"ד הגרא"י קוק פיקח רבות על "תחכמוני" והשקיע בו כוחות הרבה, אם כי חזר והדגיש כי אין הוא מגיע למעלת שערי תורה, (וזוהי פרשיה הראויה ליריעה בפני עצמה). בתקופה ההיא עבר ר' ישראל להורות תורה בתחכמוני, ולאחר תקופה נוספת ב"נצח ישראל" שבפ"ת. היה בכך משום הצלה רבתי עבור כל בני משפחת ויינשטיין שכן בעת הגירוש הגדול היה להם לבני המשפחה קרוב וגואל בפתח תקוה אליה נדדו רבים, והדבר הקל עליהם את חבלי הקליטה והגלות עדי שבו לביתם עם סיום המלחמה. כשוך סערת הקרוב ועם כיבוש הבריטים וגירוש הטורקים מן הארץ, שב ר' ישראל ליפו ושוב הרביץ תורה ב"שערי תורה" עד סוף ימיו.
*
הוא היה גאון מהלך, מהיר תפישה וחד כתער ואף לשונו שנונה בעת הצורך. על חינו הירושלמי שמר עד סוף ימיו בתוככי תל אביב רבתי. כשנפתח "תחכמוני" היה בה מנהל אחד שהגיע מגרמניה, "יקה" מושלם שדרש מקהל המורים לדקדק בלבושם ולהגיע מכופתרים ומגוהצים ומצוחצחים בכל עת. יום אחד העיר לר' ישראל כי נעליו אינן מצוחצחות כדבעי... השיב לו על אתר: אם תכפיל את משכורתי ותוסיף לי עוד 70 פראנק לחודש – אוכל למלא אחרי הדרישות הכבדות...
השתומם המנהל ואמר לו ברוגזה: "היתכן? והלא כל כולה של מברשת נעליים אינה עולה אלא בישליק אחד ומחיר קופסת משחה – חצי בישליק?"
"אכן!" – השיב ר' ישראל – "אך אם אלך עם נעליים מצוחצחות תדיר הרי שהחליפה שלי כבר לא תתאים, ואצטרך לרכוש חדשה. שוב תתעורר בעיה עם תלבושתם של בני הבית והילדים שלא תהלום את המעמד... וכשכולנו נלך לבושים בהדר יחייב הדבר רהיטים חדשים, נו, הוצאה כבדה היא זו, הלא כן?" - - -
בבניין ארץ ישראל
כאשר עלה רעיון הקמת "אחוזת בית", נלהב ר' ישראל, הוא פרץ הביתה בקריאה כי "מ'גייט בויען א יידיש שטעטל". אחר כך היה מהמשתתפים בישיבות ההכנה וקנה שני "מספרים" להגרלת המגרשים, עבורו ועבור אחיו ר' נחום. בהגרלה המפורסמת עלו בגורלם החלקות שברחוב ליליינבלום 18 ו- 20, וכשהגיעו לבניינם של הבתים החליטו לחלק כל מגרש לשניים ולחלוק נחלתם עם אביהם ר' נחום השו"ב ועם גיסם-אחותם ר' משה רסקין ורעייתו.
מאז שחר נעוריו נמשך ללימוד חשבון. כשלמד בישיבה נזדמנו לידו ספרי חשבון, "מעשה חשבון" ו"שאלות חשבון" והוא הגה בהם בצנעא, מאוחר יותר שקד וידע על בוריים את "איל משולש" ו"צפנת פענח" של הגאון מוילנא על חשבון ומתמטיקה והנדסה ושוב לא הניח את המקצוע מידו. למרות שמעולם לא למד אותו בצורה מסודרת ומקצועית היה ר' ישראל גאון במתמטיקה.
מומחיותו בחשבון ושמו הטוב כאדם ישר הלכו לפניו. הקבלנים ובוני הבתים ב"אחוזת בית" ההולכת ונבנית היו באים כעת להתייעץ אתו, המלמד, באשר לחישובי כמויות חומרי הבניין הדרושים להם ותחשיבי המחירים והיו מוסרים בידו לשם כך את שרטוטי תכניות הבתים. אף סיפרו שתלמידי הגימנסיה "הרצליה" היו מתגנבים החוצה באמצע מבחני המתמטיקה, ובאים אצלו, החרדי בן הישיבה לבקש את עזרתו בתשובות... גאונותו בחכמות העולם שמעולם לא למד אותן בצורה יסודית, עוררה התפעלות. לבית החרושת לברזל של ליאון שטיין (אחיו של ד"ר מנחם מ"בני משה". זוכרים?), מבתי החרושת הראשונים בתל אביב, הובאה מצרפת הרחוקה מחרטה חדשה ומשוכללת לשם יצירת ברגים, צינורות וכדומה. והנה, למרות שעם המכונה שלחה החברה המייצרת מומחה מיוחד שידריך את הפועלים בהפעלתה, לא הצליחו לפענח את סודותיה וללמוד את כל דרכי הפעלתה. הלך ר' קלמן הופמן, חתנו הגדול של ר' אליהו השו"ב, שהיה מטובי המומחים במפעל, והזמין לעזרה את גיסו ר' ישראל. התעמק הוא בתכניות ובשרטוטים עד שהצליח לעמוד על תכונותיה והוא זה שהדריך את הפועלים במלאכתם ו...שב לתורתו!
עסקן גדול היה, על פי רוב בצנעה. היה בין מייסדי אגודת "אחווה" הירושלמית שבין היתר בנתה את שכונת "אחווה" ביפו אצל נוה צדק, שם קיים עד היום רחוב "אחווה". היה בין מקימי בנקים שקמו לשם עזרה לעולים ותושבים בבנין בתיהם כמו "בנק הלוואה וחיסכון" , "בנק קופת עם" וקרנות גמ"ח. ובכל זאת את תורתו ומשרת המחנך שלו לא נטש.
*
לא מיד עם הקמת בתיהם עברו בני משפחת ויינשטיין לבתיהם החדשים. רק בעקבות פרעות תרפ"ט נטשו את "נוה שלום" הסמוכה אצל יפו הערבית ועברו להתגורר בצוותא ברחוב לילינבלום. שהותם יחד נעמה להם מאד. הם היו מרבים לשבת יחד, האב ר' אליהו שו"ב, בניו ר' נחום המוהל ור' ישראל המחנך וחתנו ר' משה רסקין, ולעסוק בתורה בחברותא. ימי השבת היו הזמן העיקרי והקבוע ביותר של לימודם המשותף כשעל פי הרוב שימש כ"מגיד שיעור" ר' ישראל ברהיטות הסברתו בעוד הכל מתענגים על צחות לשונו וביאוריו הבהירים והמאירים.
למנוחות עולמים
בגיל צעיר יחסית, בטרם מלאו לו ששים, חלה ר' ישראל אנושות. עוד שנים קודם לכן רצה הוא שבעל יוזמה היה לקנות חלקה משפחתית בהר הזיתים שירושלים עיר הקודש. לכל הפחות לאחר מאה ועשרים לחזור למקור. אבל אביו ר' אליהו סירב. "אפשר מקום שמסרתי נפשי עבור היידישקייט שלו ועכשיו אעזבנו? והלא עלבונה של עיר יש כאן?! וגם סיבה נוספת: כאן בתל אביב קרובים יהיו קברינו לבתי צאצאינו והם ירבו לפקוד את המקום. אבל בירושלים הרחוקה? גיי וייס..." כעת, כשחלה ר' ישראל שב ועלה הרעיון לקנות חלקה משפחתית והפעם ב"נחלת יצחק" שבתל אביב. שם קבורים אכן ר' אליהו, ר' נחום, ר' ישראל, ר' משה רסקין ור' קלמן הופמן ורעיותיהם.
וכשנפטר ר' ישראל בתרצ"ה והוא אך בן חמשים ושמונה שנים, הלך אחרי מיטתו אביו ר' אליהו השו"ב ובכה מרות. ובדברי מספד קצרים שנשא אמר בין היתר: "לא את בני בלבד אני מלווה אל קברו כי אם את מורי ורבי" - - -
***
[התודה והברכה למוהל הרב מאיר שקאל שליט"א, נכדו של ר' נחום, לחתנו הרב יעקב פרידמן הי"ו, ולמר רמי הופמן הי"ו נכדו של ר' קלמן, הגיס לבית ויינשטיין, על החומר היפה והתמונות]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה